לו הייתי רוטשילד…

פסח של 1754. חבורת ילדים יהודים שיחקה ליד שער גטו פרנקפורט. לפתע נעצרה במקום מרכבה הדורה, רתומה לשני סוסים אבירים. מהמרכבה ירדו איש זקן נשוא פנים, ונער. שניהם בבגדי שרד מפוארים. על המרכבה התנוסס סמל הנסיכות של הסן-קאסל שפרנקפורט היתה בתחומה.
הנערים החלו רצים אחר המרכבה וקוראים בקולי-קולות "הנסיך, הנסיך".

המרכבה נעצרה והזקן האציל פנה אל הנערים ואמר: "שלום לכם נערים יהודים! אכן, הנער היושב איתי במרכבה הוא יורש העצר של הנסיך מהסן-קאסל ואני הוא מורהו. באנו לסייר בגיטו, כדי שיכיר הנסיך גם את שכניו היהודים ואת אורח חייהם. והיות ולפי מראה לבושכם עניים אתם, ויודע אני שחג הפסח שלכם ממשמש ובא, אבקש את יורש העצר להעניק לכם, בטוב ליבו, נדבות לכבוד החג".
מיד הושיט הנער יורש העצר את ידו לכיסו, מילא חופניו מטבעות והשליך אותם מבעד לחלון המרכבה, אל עבר הנערים. הנערים עטו לחטוף את המטבעות, שהתפזרו על מרצפות הרחוב,
אך בו ברגע התייצב אחד הנערים על-יד המטבעות הפזורות וגער בקול רם בחבריו: "אל לנו להתבזות! אין אנו קבצנים ולא לנדבות נשואות עינינו. בל ניתן לגוי זה להתפאר במעשיו – "אני פיזרתי נדבות לנערי היהודים! אל יעז איש מאתנו להרים אף פרוטה אחת!"

וכדברו, אסף כהרף עין את המטבעות, הושיט ידו לתוך המרכבה, והחזירם לבן-הנסיך. הזקן ובן הנסיך נדהמו למראה עיניהם. לאחר רגע של דממה פנה הזקן אל הנער היהודי בחיוך על שפתיו:
– בן כמה אתה, יהודי קטן וגאה כמוך?
– בן עשר, אדוני הנכבד, ענה הנער.
– אף אני בן עשר! קרא בן הנסיך מתוך המרכבה.
– אם כן, בני גיל אחד אתם, אמר הזקן, מה דעתך – פנה אל בן הנסיך, שנזמין את הנער היהודי להתלוות אלינו ולהדריכנו בסימטאות הגיטו המפותלות?
– אנא, התלווה אלינו! קרא בן הנסיך אל הנער היהודי.
– בשמחה רבה! לכבוד הוא לי! נענה הנער והושיט את ידו לזקן ולבן הנסיך וגם הציג עצמו: מאיר-אנשיל רוטשילד.

יום תמים הוליך הנער את האורחים הנכבדים בגיטו. בסמטאות הצרות, שבהן לא יכלה המרכבה לעבור, הוליכם ברגל. בטוב טעם, בחן, ובשכל טוב סיפר על חיי הדחקות והעוני של היהודים בימות החול ועל הקדושה והשמחה בימי שבת וחג. ברדת החשיכה, אמר לאורחיו: "עכשיו, עליכם למהר ולעזוב את הגיטו. עוד מעט ייסגרו השערים – אין יוצא ואין בא."

– תודה לך על הדרכתך הנפלאה, קראו הזקן ובן-הנסיך ופנו אל עבר השער.

– רגע אחד, רבותי! עצרם מאיר-אנשיל, הואילו נא עתה לשלם לי דמי טרחתי, והושיט את ידו למולם.

– הכיצד? שאלוהו – הרי סירבת לקבל מידינו נדבה וגם מחבריך מנעת זאת!

– אכן, נדבה לא הייתי מוכן לקבל, אך עתה אני מבקש שכר על עמלי. זהו ההבדל. והואילו נא לשלם שכרי בעין יפה!…

הכניס בן הנסיך את ידו לכיסו, מילא חופנו מטבעות, הושיט אותן למאיר-אנשיל ואמר לו: הא לך שכר טרחתך. מצאת חן בעיני מאד. אם תזדקק פעם לעזרה, זכור – שמי וילהלם בן הנסיך מקאסל. דע כי יש לך ידיד בארמון הנסיכות.

– רב תודות לך על השכר ששילמת לי ביד רחבה, ענה מאיר- אנשיל, אך כדאי גם לך לזכור, שיש לך ידיד בגיטו היהודי בפרנקפורט, בשם מאיר-אנשיל רוטשילד. מי יודע, אולי תזדקק גם אתה לעצתי ולעזרתי ביום מן הימים…

הנסיך הצעיר ומורהו פרצו בצחוק רם. הם הורו לרכב להאיץ בסוסים והמרכבה פרצה ביעף אל מחוץ לשער הגיטו.

חלפו שנים, מאיר-אנשיל בגר והיה לאיש, וגם בעסקים עשה חיל. גם וילהלם, יורש העצר, עלה על כסא נסיכות הסן-קאסל ונעשה עשיר רב-. בעקבות תחומי עניין משותפים- נתן את אמונו המלא ברוטשילד ומינהו לסוכן-הכספים של הנסיכות. רוטשילד ניהל את ענייני הכספים של הנסיך בתבונה והצליח להעשירו ולהתעשר בעצמו.

בשנת 1806 נאלץ הנסיך וילהלם להימלט על נפשו מחייליו של נפוליאון. בסתר, בחשכת הלילה, הביא עגלה עמוסת מטילי זהב וכסף לביתו של מאיר-אנשיל רוטשילד ובהתרגשות לחש על אזנו:

"לפני למעלה מחמישים שנה, בבקרי בגיטו כנער בן עשר, פרצתי בצחוק גדול, כשהצעת לי בחוצפתך לזכור, כי יש לי ידיד בגיטו, המוכן לעזור לי ביום מן הימים. לאסוני- הגיע היום הזה. אנא, הטמן בביתך את אוצרי, שלושה מליונים שקלי-זהב, עד יעבור זעם".

רוטשילד ובניו עמלו כל הלילה בהטמנת האוצר, במרתף הסתר שמתחת לביתם.

לאחר ימים אחדים נכנסו הצרפתים לביתו של רוטשילד ואמרו:

"ידוע לנו כי נסיך הסן-קאסל היה כאן והשאיר בידיך את כספו. אם לא תמסור לנו מיד את כל הכסף, נוציא להורג את אשתך ובניך ולבסוף נהרוג גם אותך."

רוטשילד לא היסס רגע, ניגש אל אחת התמונות התלויות על הקיר, ששימשה כדלת סתר, ובמפתח מיוחד שהוציא מכיסו פתח את הדלת. מאחוריה נתגלה לעיני הצרפתים מחסן סתר, מסודר להפליא, ובו מטילי זהב וכסף, מטבעות יקרות וכלי זהב וכסף יקרים.
"הנה כל האוצר לפניכם" – אמר רוטשילד לצרפתים. השמועה, שרוטשילד הוכרח למסור לצרפתים את האוצר, שהפקיד בידו הנסיך וילהלם, עשתה לה כנפים, בפרנקפורט ובכל הסביבה.

כשיצאו החיילים, מאיר-אנשיל כינס את בניו שכבר עבדו איתו בבית מסחרו, ואמר להם:

"זוכרים אתם מהו הדבר החשוב ביותר עליו עליכם להקפיד במסחרכם?"

"ודאי אבא, אמון והגינות מוחלטים, אבל אבא, הרי לא היתה לך ברירה, היו הורגים את כולנו!"

"נכון"- השיב להם- "לא היתה לי ברירה, אבל לא את כספו של הנסיך מסרתי היום לצרפתים, אלא את כל כספי והוני. נשארתי נקי מנכסיי, אך לנסיך שמרתי אמונים וכל כספו שמור עמי". "אך אל דאגה", אמר לבניו ההמומים, "מכיוון שהכל סבורים שאת כספי הנסיך מסרתי לצרפתים ואילו כספי שלי לא נפגע, יתנו בנו הסוחרים אמון ויעניקו לנו אשראי, וכך נוכל לחדש את מסחרנו. נעמול יחד מתוך הגינות, חריצות ואחדות, וה' יהיה בעזרנו. ואתם, תמיד תזכרו, שאביכם העדיף לאבד את כל הונו, מאשר לבגוד באמון שניתן בו."

ואכן, מאיר-אנשיל ובניו הרחיבו את עסקיהם, גם מעבר לגרמניה, בניו הקימו סניפים לבית-מסחרם, בתחילה באנגליה ואחר-כך גם באוסטריה, באיטליה ובצרפת.

בשנת תקע"ב (1812) נפטר מאיר-אנשיל רוטשילד. שנה לאחר מכן הודח נפוליון מכסאו, בעקבות מפלותיו בשדות הקרב. ארצות כיבושיו שוחררו, וגם הנסיך וילהלם חזר לשבת על כסאו, לאחר ששב ממקום גלותו. והנה, להפתעתו הרבה של הנסיך, ששמע על מסירת אוצרו לצרפתים, התייצב בפניו בנו הבכור של מאיר-אנשיל רוטשילד וגילה לו, כי כל הונו שמור למענו.

הנסיך העשיר חזר ונתן אמונו בבית רוטשילד. עושרה של המשפחה גדל, עד שהפך לאגדה.

צוואת אבי המשפחה "אחדות (הרמוניה – Concordia), הגינות (יושרה – Integritas), וחריצות (עשייה עסקית – Industria)" הפכה לסיסמתה ונקבעה כסמל המשפחתי.

ומסיפור זה- לכמה תובנות לכל אותם מנהלים ומגייסי משאבים המדמיינים לעצמם: "לו הייתי רוטשילד…":

1. בגיוס כספים ההבדל בין להיות "שנורר" לבין "מפתח משאבים" הוא דק ביותר. פעולה בדרך נכונה ומקצועית, תוביל אותך לגיוס הון בצורה מכובדת.
2. כדי לגייס משאבים- יש לפנות אל התורם בתור "שותף" ולא בצורה נחיתית: "נדבה לא הייתי מוכן לקבל, אך עתה אני מבקש שכר על עמלי". זהו ההבדל. אתה, כמנהל עמותה, מעניק למוטבים את הפעילות, את הידע, את העשייה והתורם שותף לך בפן הכספי.

"אחדות (הרמוניה – Concordia), הגינות (יושרה – Integritas), וחריצות (עשייה עסקית – Industria)" חייבים להיות כללי המפתח לכל מגייס כספים באשר הוא!